שסק הוא פרי אקזוטי ובריא המכיל מגוון רכיבים נוגדי חמצון התורמים לבריאות.
מקור השסק
מוצאו של השסק בדרום מזרח סין, אך שמו המדעי הוא שסק יפני. מקור שמו נובע כנראה מהעובדה שתפוצתו עלתה באופן משמעותי ביפן לאחר שהגיע לשם מסין. ברפואת הצמחים הסינית משתמשים גם בעלי השסק, בין היתר לטיפול נגד ליחה.
דוכני השוק הולכים ונצבעים בגווני צהוב-כתום הודות לפירות השסק האקזוטיים בעונתם.
שסק נקרא באנגלית Loquat, בערבית אסקדיניה, וברוסית מושמולה.
שמו הבוטני Eriobotrya japonica, והוא שייך למשפחת הוורדניים (Rosaceae). על משפחה זו נמנים פירות כגון תות השדה, תפוח, אגס, שקד, אפרסק, חבוש, שזיף, משמש, פטל, גודגדן ודובדבן.
ליקוט או קטיף שסק בעיר באווירה כפרית
כבר כילד הצגתי תכונות ליקוט אבולוציוניות למראה פירות השסק התלויים בעץ, דמויי שקים קטנים עתירי טעם, ארומה ועסיס רב. המחשבה על האתגר שבקטיפתם ועל זלילתם גרמה להנאה רבה עוד בטרם באו אל פי.
כילד שגדל בעיר, קטיף פירות כגון שסק שצמחו באזורים שונים בעיר היו סוג של הרפתקה כפרית. השלב הראשון בהרפתקה היה איתור העצים בהם מצויים הפירות הגדולים והכתומים ביותר ולאחר מכן השמיים היו הגבול. השלב הבא היה טיפוס על העץ תוך כדי תמרון ומציאת הנתיב המהיר והבטוח ביותר לפירות הטובים ביותר.
שלב האכילה האחרון והמהנה ביותר היה הפרס על המאמצים. במרבית המקרים, עסיס השסק נטף מזוויות הפה שלי עקב חוסר התאמה בין קצב הבליעה לבין קצב הלעיסה וכמות הפרי המצויה בחלל הפה.
לאכול שסק עם הקליפה
בשונה מחברי לקטיף שדאגו לקלוף את השסק בטרם אכילתו, נהגתי לאכול את השסק על קליפתו. אכילת הפרי על קליפתו הייתה מנהג קבוע בביתנו מתוך הערכה רבה לאיכויות הבריאותיות המיוחסות לקליפה וכנראה גם מתוך נוהג תרבותי-מסורתי, כל זאת ללא ידע או הבנה מדעית.
בתרבויות מסורתיות שונות, מחסור במזון הוא אחד ההסברים לאכילת קליפת הפירות והירקות. בתקופות ובאזורים שונים בהם מצאי המזון אינו רב, נהוג לנצל באופן מקסימלי את המזון הקיים.
כיום אנו יודעים כי בקליפות של פירות וירקות מצויים ריכוזים גבוהים של ויטמינים, מינרלים ופיטוכימיקלים.
אז נצלו את עונת השסק, בין אם עץ שסק מצוי בגינתכם ובין אם תמצאו את השסק בשווקים. שטפו היטב את הפרי ואכלו אותו על קליפתו לצורך מיצוי מיטבי של רכיביו והשפעותיו הבריאותיות.
