הסיפור הזה חזר על עצמו פעמים רבות בתקופת הילדות של יוסי. זה היה סיפור על מזון טבעי שגדל ללא מגע יד אדם. המזון הזה הוא ארבה ויש המכנים אותו חגב או חרגול.
סבתא של יוסי נהגה לספר על תקופות בהן השדות בתימן כוסו בנחילי ארבה שבשפה התימנית נקראו ג’ראד (garad).
בתקופות אלו בהן הייתה סכנה רבה ליבולי השדות, נהגו בני תימן להשכים קום לפנות לבוקר בשעה הכי קרה בלילה, מצוידים בשקים.
בשעות המוקדמות האלו נחילי הארבה היום משותקים עקב הקור העז, ללא יכולת לזוז וזה היה הזמן להציל את השדות מהשמדה. בשלב זה, השקים מולאו בהרבה ארבה שכעבור זמן קצר הפכו למאכל מזין.
לדברי סבתא של יוסי, הם נהגו לקלות אותם בטאבון ששימש בעיקר להכנת הפיתות המסורתיות.
אם לא היו אוספים את הארבה, התוצאה הייתה מחסור ורעב משמעותי, בפרט לעניים שגם כך אכלו מעט מאוד.
זו דוגמה מעניינת למזון פונקציונלי טבעי שנולד מאדפטציה של קהילה שלמה לשינוי זמני באקולוגיה מקומית.
בפעולה כזו גם מנעו או לפחות הפחיתו את הנזק לשדות וגם נהנו מתוספת של מזון פונקציונלי, עשיר ברכיבי מזון איכותיים.
חברת חרגול פודטק הישראלית, לקחה את הרעיון קפיצה אחת קדימה והיא מגדלת ארבה למזון בצורות שונות כגון ארבה מיובש או קמח ארבה לשילוב עם מזונות שונים.
אם ניקח בחשבון את היתרונות התזונתיים, הבריאותיים והאקולוגיים שבגידול ואכילת ארבה, נראה שיש פוטנציאל רב לשילוב ארבה בתזונת האדם בקרב אוכלי כל.